צוללות גרמניות מדגם 23

יוסקה בעת שירותו בחיל הים	יוסלה דרור חזר והתגייס לשירות קבע באמצע שנות החמישים, וניתן לומר שמאז מתחיל העידן של צוללות בצי הישראלי. הוא חזר לחיל, לאחר שכמה שנים קודם לכן, בשנת 1950, נאלץ לעזוב גם את שייטת 13 שהיתה בשלבי התארגנות, וגם את החיל. מפקד חיל הים שמוליק טנקוס הוא זה שהחזיר את יוסלה לצה"ל. היה זה במסגרת מאמץ רחב שלו להחזיר לשירות מפקדים ידועי שם מתקופת הפל"ים. יוסלה הסכים לחזור לחיל, ולאחר שהתקבלה הצעתו/תביעתו שהוא יטפל בנושא של רכש צוללות ככוח חדש ונוסף, התגייס, ונישלח ללמודים בצרפת. ההכרות שלי עם יוסלה היתה ארוכת שנים, ואפשר לומר ששנינו היינו חברים, ו"מאותו הכפר". הוא היה אחד ממפקדי בפל"ים בקורס מספר 5, עד שניתפש ע"י הבריטים בעת הורדת מעפילים בחוף שפיים בשנת 1945. אח"כ, בקפריסין היינו שנינו חברים בחולית החבלה של יוחאי בן נון. יוסלה החליף את יוחאי (שנאסר ונשלח ארצה) בפיקוד, ואני השתתפתי אתו בפעולת החבלה באוניית הגירוש"אושן ויגור". יוסלה נאסר בקפריסין, ברח מהכלא ואני חילצתי אותו מהאי כאשר באתי שוב מהארץ בםפינת דיג. בשנים 1955- 1950 התראינו מעט מאד, כי זו היתה תקופה שבה למדתי הנדסה בארץ ובחו"ל.
	כאשר חזר יוסלה לשירות, אני כבר הייתי בתפקיד של ראש ענף ציוד 4 במח"צד. ידעתי באופן כללי מה הוא עושה בחיל והיכן הוא מסתובב, והייתי נפגש אתו מפעם לפעם כשהיה בארץ - "להשקת נפש בנפש" - ושומע ממנו צ'יזבטים מעניינים. באביב של שנת 1958, נקראתי למפקד חיל הים ונמסר לי שעלי להתכונן לנסוע לאירופה בענייני רכש צוללות. יחד עם מפקד החיל עצמו ועם יוסלה דרור. אני הייתי אז חניך בבית הספר המתקדם לקצינים (פ"ומ) שהתקיים בבת גלים בפיקודו של אל"מ שלמה אראל. לא היה לי בהתחלה שמץ של מושג במה מדובר, וגם לא היה לי מושג כלשהו על צוללות. כמובן שקבלתי את רשותו של מפקד הקורס להעדר ממנו ככל שיידרש ממני.
	יוסלה דרור התאמן בצרפת על צוללות, ובין השאר גם על צוללות גרמניות. בשירות פעיל של הצי הצרפתי פעלו אז כמה צוללות גרמניות. הצרפתים ידעו לספר כי הגרמנים משו ממעמקי הים 2 צוללות גרמניות מדגם XXIII, ותיפעלו אותן מספר שנים. היו אלה צוללות קטנות בנות קצת למעלה מ-200 טון שהגרמנים הטביעו בסוף מלחמת העולם השניה בים הבלטי. חלק מצוללות אלה נתפסו ע"י בעלות הברית ושרתו שנים מספר בצי הסובייטי והנורבגי. הצרפתים עצמם קיבלו לידיהם צוללת אחת מדגם זה, אך היא טבעה בתאונה בנמל טולון בשלהי 1946. הצרפתים הפעילו מספר צוללות גרמניות מהדגמים VII, IX ו XXI - חלק מהן לצרכי אימונים, וחלק למערך המבצעי של הצי. יוסלה הבין שפה גלום פוטנציאל גם עבור חיל הים הישראלי, והוא התחיל לגלגל את העניין. תחילה עם בכירי קציני הצוללות בחיל הים הצרפתי, ואחר כך עם מפקדת חיל הים והמט"כל.

	צוללות מדגם XXI במספנה הרוסה בגרמניה שאחרי המלחמה
	תוכניתו של יוסלה היתה להקים שייטת צוללות שתתבסס על צוללות גרמניות משוקמות מסוג XXIII, ובמקביל לגשת להזמנת צוללות חדשות בנות 350 טון, שכדוגמתן התחילה גרמניה לבנות עבור הצי הנורבגי במסגרת נאטו ועבור עצמה. תרומתם החשובה של הצרפתים היתה אמורה להיות בכך שידריכו את הצוותים החדשים הישראליים בהפעלת צוללת גרמנית. לי לא היה שום מושג על פעילות קודמת של יוסלה ושל שמוליק בנושא הצוללות הגרמניות. רק לאחרונה, בשיחה עם שמוליק טנקוס, הוא סיפר לי שקדמה לנסיעתנו המשותפת לצרפת ולגרמניה נסיעה שלו עצמו לפגישות עם מפקד הצי הצרפתי ועם מפקד הצי הגרמני. על פי שמוליק, היוזמה לנסיעה הנ"ל היתה של הרמט"כל משה דיין, והמשך הטיפול בנושא היה פועל יוצא מביקורו הנ"ל (הערה : חילופי הרמט"כלים חלו בסוף ינואר 1958).
	כך או אחרת, היה זה בסוף חודש אפריל 1958 שיצאנו לאירופה, שמוליק,יוסלה ואנוכי. התחנה הראשונה היתה פריז, ובעזרתו של נספח צה"ל במקום אל"מ עמנואל נשרי, נפגשנו שם עם מפקד הצי הצרפתי ועם בכירי עוזריו. הסיכומים היו חיוביים ביותר : - - הם מסכימים להדריך צוותים שלנו על הצוללות שלהם - כולל על צוללות גרמניות מדגם XXIII. - הם יהיו מוכנים לעזור לנו בנסיון שיש להם בשלייה ובשיפוץ של הצוללות הגרמניות הקטנות. - הם ממליצים שנרכוש ונפעיל את הצוללות הגרמניות הקטנות. לדעתם, אין דרך יותר טובה יותר זולה יותר להיכנס לנושא הקשה הזה. - הם מציעים שלאחר ביקורנו בגרמניה, נשוב אליהם להמשך השיחות ולהכנת תכנית עבודה.
	מפריז המשכנו ברכבת לקלן שבגרמניה. כאן פגש אותנו ראש המשלחת של משרד הבטחון, אל"מ אביגדור טל, שהכין עבורנו את המפגשים הרבים, הן במפקדת הצי הגרמני בבון, הן בהמבורג, הן בקיל, והן בערי ההנזה כמו ברמן, ברמנסהאפן, וילהלמהאפן ועוד. אני מבקש לפסוח כאן על ההרגשה שלי ושלנו כשדרכנו בפעם ראשונה על אדמת גרמניה. הרביתי לכתוב על כך בקובץ הפרטי של זיכרונותי, וחץ מזה : רבים וטובים ממני עשו זאת לפני. שיכנו אותנו בבית ההארחה של משלחת השילומים, משום שבאותם הימים חל איסור על אנשי צה"ל לגור בבתי מלון פרטיים בקלן או בבון. השיחות בבון היו חיוביות ביותר, וניתן לנו להבין שנקבל את מלוא התמיכה של הצי הגרמני. יחד עם זאת הובהר לנו שיהיה עלינו לטפל בעצמנו עם חברות גרמניות בעניין השלייה עצמה. הצי הגרמני הצמיד לנו קצין מלווה בשם סא"ל רובדר, ונאמר לנו שהוא יפגוש אותנו בהגיענו להמבורג.
	שמואל טנקוס, ישראל אוורבוך ויוסלה דרור בעת ביקור במספנה בנמל המבורג
פרופסור אולריך גבלר	ס"אל רובדר היה קצין יעיל ביותר. על פי הזכור לי היה איש צוללות, ושרת עליהן במלחמת העולם. אתו בילינו שעות ארוכות וקבלנו ממנו אינפורמציות חשובות גם על הצוללות הישנות וגם על הבנייה החדשה במספנות. הוא גם הפגיש אותנו עם נציגי חברה גרמנית המתמחה בהוצאת אניות טבועות מקרקעית הים. מהם שמענו על נסיונם, ומהם גם קבלנו את התחושה במה הדברים אמורים - מותנה כמובן באישור הגורמים המוסמכים. שהינו בצפון כמה ימים, ובמהלכם ביקרנו בקיל במספנת "הובלדס-וורקה" שם התעניינו בבניה החדשה של צוללות 350 טון ושל 100 טון. בהמשך ביקרנו בוילהלמסהפן ובברמנסהפן. בברמנסהפן שמנו דגש על ביקור במפעל "אטלס" המייצר ציוד לצוללות, ובעיקר סונר. (אטלס הינו המפעל האחראי למערכות הסונר, הנשק והבקרה של צוללות הדולפין-א.ד.) אני זוכר שהמנהל היה טיפוס פרוסי בשם ד"ר פישר. אחד עם חתך של סכין על פניו. המפעל היה אחד החשובים לצי הגרמני בזמן המלחמה, ושמנו לב לכך שאפילו 13 שנה לאחר המלחמה, חלק הגון של המפעל היה עדיין הרוס. בפגישה עם ד"ר פישר היה נוכח גם קרוב משפחתו, אחד בשם ד"ר גבלר, מגדולי מתכנני הצוללות הגרמניות. ד"ר גבלר שפך לפנינו פרטים חשובים, הן על הצוללות הישנות, והן על החדשות. האיש היה מחוסר עבודה באותם ימים, וקיווה ללא ספק לפרנסה מאתנו. לימים, וכידוע, התהדק הקשר עם ד"ר/פרופ. גבלר ועם חברתו IKL שבליבק, והקשר הזה הביא ברכה רבה לחיל הים. הביקור תם, ואנחנו בדרך חזרה לפריז דרך בריסל. אביגדור היה מדווח כל העת, וחוץ מזה גם הכינונו עבורו ד"וח מפורט בכתב. בכל מהלך הביקור הזה, לא נכנסנו לאף בסיס צבאי, ולא ראינו דוגמאות חיות של צוללות שאותן אנחנו מחפשים. אבל ידענו מספיק על הנושא, והיינו משוכנעים שאם וכאשר יינתנו האישורים המתאימים, נגיע שוב לאיזור ונקפוץ למים הקרים.
	היה לנו חור קטן עד למועד הפגישות שתוכננו עבורנו במטה של הצי הצרפתי בפריז. נצלנו את החור, ועברנו דרך בריסל ע"מ לבקר שם בתערוכה הבינלאומית ב"אטומיום". חוויה ! יוסלה ויוסקה בעת ביקור בתערוכה בבריסל
	הפגישות בפריז היו בעיקר לצרכי דיווח וכמחווה למפקדים שמפגינים סימפטיה ורצון לעזור. סיכמנו על דעת כולם שהכדור נמצא במגרש של הצי הגרמני ושל חברת השלייה, ושאם תתקבלנה תשובות חיוביות, לא יהיה שום קושי לסגור אח"כ קצוות עם הצרפתים. חזרנו ארצה עייפים אל מרוצים : אני בחזרה לקורס, שמוליק לכיסא המפקד, ויוסלה להמשך מאבקיו, הן בנושאי הרכש והן בנושאי הכנת קדר של מתנדבים ושליחתם לאימונים בצרפת. בקיץ של שנת 1958 נשלחתי שוב לגרמניה, לקיל, ושם, יחד עם יוסלה ביליתי שעות וימים עם מיודענו ס"אל רובדר. לא מעט דאגות ועגמות נפש היו לנו עם רובדר העליז והשיכור, אבל "בסופו של יום" קבלנו ממנו כל מה שביקשנו, והעברנו הכל לקלן, לאביגדור - הג'ינג'י.
	בזה תם חלקי בשלב המוקדם שאותו תיארתי לעיל. אני חזרתי לעבודה במח"צד כראש ענף ציוד 4, עד ש......נקראתי שוב למפקד החיל, ושם הסכמתי להצעה לנסוע לאנגליה כראש הצוות הטכני, ע"מ לטפל בשיפוץ הצוללות מסוג "S" שנרכשו זה לא מכבר. בימים ההם של שלהי קיץ 1958, הייתי שקוע כולי כאמור לעיל בעבודה במח"צד, ואפילו פזלתי בעין אחת לכיוונו של הרמח"צד היוצא אברהם זכאי, שנישלח לערוך בדיקות לקראת הקמת מספנה אזרחית בחיפה. לא שותפתי ואף לא עודכנתי אז בפרטי הסודות של פרוייקט הצוללות, ולכן אין ביכולתי לתרום להבנת מכלול האירועים שהביאו לזניחת רכישת צוללות גרמניות, ולרכישת הצוללות הבריטיות מסוג "S"- "תנין" ו"רהב" במקומן. על מנת לנסות ולהבין מה בדיוק קרה במרוצת החודשים הספורים של המחצית השניה של שנת 1958, מומלץ לקרוא וללמוד את ההתכתבות העניפה בין יוסלה לשמוליק באותם הימים, וכפי שכבר הזכרתי בראשית הרשימה, להיפגש ולשוחח עם אנשים שחיים עמנו עד מאה ועשרים. אני יכול לומר את זאת : כל חייו חש יוסלה הערכה רבה לשמעון פרס, וראה בו לאורך כל הדרך אדם שבזכותו הגיעו צוללות לחיל הים.לדעתו של יוסלה, היה זה שמעון פרס, ושמעון בלבד, שניווט את צעדיו ועשה החלטות לכיוון רכישת צוללות. וזאת, בתקופה שהרמט"כל ורבים מקציני מטהו היו נגד, וכאשר אפילו בחיל הים עצמו היו דעות לכאן ולשם. ביחוד כאשר עמדה השאלה מצד המט"כל : "צוללות, על חשבון מה ?"
יוסקה רום היום	ואני יכול גם לומר שבנושא ה"החלפות" מצוללות גרמניות לבריטיות רווחה הדעה הבאה : -על אף המאמצים, אי אפשר היה למצוא צוללות טבועות מתאימות בעומקים ברי משייה.ניסו, חזור ונסה ולא הצליחו, ולכן התחילו לחפש בכיוונים אחרים צוללות שהן בהשג יד. הפיתרון של צוללות בריטיות נראה עונה על הצרכים, היה בר השגה, והיווה "ציפור ביד". שמעון פרס נרתם למאמץ, ניגן ככינור ראשי בפרויקט כשסביבו כמה כנרים מעולים, חפץ ה' בידו הצליח, וכך נוספו בסופו של דבר הצוללות למערך של חיל הים. לבסוף, חובה לומר שהמאמץ לכיוון הגרמני לא נפסק אף פעם. אבל זה כבר סיפור אחר שכבודו במקומו מונח. ואני מניח שבמקום ששם הוא מונח - מונח גם סיפורו

בשנה האחרונה למלחמת העולם השניה הופיעו 2 דגמי צוללות חדשים. הגרמנים קראו להן צוללות חשמליות (Elecktro-Boats). היו אלה צוללות מהפכניות מבחינת ההנעה והתכנון. צוללות אלה השפיעו על תכנון צוללות בשני העשורים הבאים שלאחר המלחמה. הצוללות הגרמניות עד לבנייתן של האלקטרובואטס היו למעשה אניות שטח עם יכולת צלילה מאוד מוגבלת וקצרה. ההתקפות של "חבורת הזאבים" (Wolfpack) על השיירות באטלנטי נעשו על פני השטח ולא בצלילה. הצלילה נוצלה בעיקר להתחמקות לאחר ההתקפה. עם המצאת הראדאר והכנסתו לשימוש באניות הליווי ובמטוסים של בעלות הברית החלו הגרמנים לאבד כמויות משמעותיות של צוללות וטקטיקת התקיפה בחבורות של צוללות, על פני המים איבדה את כל יתרונותיה. לפיכך נערכו הגרמנים בשנת 1943 לבניית צוללות היכולות לשהות זמן רב יותר מתחת למים. למרות קיצורי דרך וארגון מחדש של תהליך בניית הצוללות, הרי שצוללות ראשונות ירדו למים רק כשנה לפני סיומה של מלחמת העולם. הגרמנים מאמינים כי לו צוללות אלו היו בידיהם שנתיים קודם לכן, הקרב על האטלנטי היה מסתיים בנצחונם. הצוללת הגדולה מדגם XXI נועדה לאוקיינוסים ואילו ה-XXIII תוכננה כצוללת חופים לפעילות בים הצפוני, בתעלה ולפעולה בים התיכון ובים השחור. הצוללות צוידו בכמות רבה יותר של מצברים ובמכשיר חדיש ומיוחד, השנורקל. השינור כפי שנקרא השנורקל בעברית, איפשר לצוללת להמשיך ולשהות מתחת למים גם לאחר שהתרוקנו המצברים, לטעון אותם תוך כדי הפעלת מנועי הדיזל ללא שהראדאר של אותה תקופה היה מסוגל לגלותן.
צוללת מדגם 21
צוללת ראשונה מדגם זה הושקה באפריל 1944 והאחרונה באפריל 1945 פחות מחודש לפני סיומה של המלחמה. 61 צוללות מדגם 23 יוצרו עד לסוף המלחמה אך רק 6 היו בשרות פעיל. וגם זאת לתקופה של פחות משלושה חודשים. בין סוף ינואר 45 לתחילת מאי אותה שנה. למרות תקופת קצרה זו של פעילות הוכיחו צוללות אלה את יעילותן. הן היו מהירות תנועה בצלילה, קלות לתפעול ולתמרון, קשות לגילוי וזריזות להתחמק. אחד מחסרונותיה הבולטים של צוללת מדגם 23 היה החימוש הדל של 2 נשקי טורפדו, ללא יכולת לטעינה חוזרת. הצוללת U-2336 מדגם זה הטביעה את האניות האחרונות במלחמה. היו אלה 2 ספינות סוחר בריטיות שטובעו יום אחד לפני סיום המלחמה באירופה. 2 הטבעות אלה נבעו מאחד החסרונות של צוללת זו. הן צוידו בציוד רדיו לא תקין והצוללת לא קלטה את פקודת הכניעה שניתנה ב- 4 למאי.

חלקי גוף לחץ מוכנים להרכבה. צוללות אלו היו הראשונות שחלקיהן נבנו במספר מספנות וחוברו לצוללת אחת. תהליך שקיצר את זמן הבנייה בצורה משמעותית.
במהלך 3 חודשי פעילותן, 5 צוללות מדגם זה פגעו והטביעו 5 אניות בנפח כולל של 14,601 טון. 31 צוללות מדגם זה טובעו על ידי הגרמנים בשבוע הראשון של מאי 1945. 20 צוללות מדגם זה נפלו לידי בעלות הברית שטיבעו אותן ליד חופי אירלנד בחורף 1945 3 צוללות מדגם זה שרתו לאחר המלחמה תקופת מה בצי הבריטי, הרוסי, הצרפתי והנורבגי. לאחר הקמתה של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית (מערב גרמניה) בשנת 1949 הוקם מחדש גם הצי הגרמני. עד לצירופה של גרמניה לנאטו (1960) הוטלו על כוחותיה מגבלות רבות. בין השאר לא אושר להם לבנות או להשתמש בצוללות בעלות נפח העולה על 300 טון. לפיכך השימוש בצוללות מדגם XXIII נראה מתאים לחידושו של צי הצוללות הגרמני. הגרמנים משו 2 צוללות מדגם זה בשנת 1956 הכשירו אותן לשימוש והשתמשו בהן עד אמצע שנות ה-60. הצוללות נקראו מחדש U-Hai (כריש) ו U-Hecht (זאב הים). הצוללת Hai טבעה בתאונה בשנת 1966 ומתוך 19 אנשי צוותה ניספו 18.

צוללת הצי הפדרלי U-Hai , U-Hecht
נתונים טכניים: דחי : 234 טון על פני המים 258 טון בצלילה אורך : 34.68 מטר מהירות : 9.7 קשר על פני המים 12 קשר בצלילה חימוש : 2 צינורות מטילי טורפדו ו- 2 נשקי טורפדו ללא אפשרות של טעינה מחדש בלב ים צוות : 14-18 אנשי צוות עומק מרבי : 180 מטר

Dolphin - Israel Submariners Association Copyright © 2001 All rights reserved
למידע נוסף מתקופה זו אנו ממליצים על ביקור בדפים הבאים: