במשך 31 שנה לא חדל חיל הים ממאמציו למצוא את הצוללת האבודה. אחת מאבני היסוד של החברה במדינת ישראל, הינה עשיית כל מאמץ להשבת כל גופות החללים והנעדרים הביתה. זאת, כדי להביאם לקבר ישראל. מאז היווסדה עשתה ישראל מאמצים אדירים למציאת נעדרים ולהשבת גופות ואף חלקי גופות, לעיתים במחירים גבוהים ולא תמיד כספיים. במהלך 31 השנים שחלפו מאז שנעלמה הדקר, בוצעו 25 מבצעי חיפוש אחריה. כל משלחת חיפושים סרקה אזור אחר של הים התיכון. אך כל המאמצים הללו לא הניבו תוצאות.

31 שנים של מחקר וחיפוש היו עקרות. 25 משלחות חקרו כמעט כל אזור במזרח הים התיכון. אך עד כמה שזה ישמע מוזר, האזור היחידי שלא נבדק הינו האזור שלאורך נתיבה המתוכנן של הדקר. מדוע היו צריכות לחלוף 31 שנה עד שהוחלט לחפש לאורך הנתיב הישיר לחיפה? שאלה קשה ולה מספר תשובות:
א. הטיפול והמסקנות ממציאת מצוף החרום של הדקר שנה לאחר העלמה.
ב. חוסר באמצעים טכנולוגיים לחקר עומקים גדולים בשנות ה-70 וה-80

S.O.S H.M. SUBMARINE DAKAR SOS
FINDER INFORM NAVY, COASTGUARD OR POLICE
DO NOT SECURE TO OR TOUCH

אס.או.אס צוללת ה"מ דקר
המוצא מתבקש לדווח לצי, משמר החופים או למשטרה
נא לא לסגור או לנגוע

ב-9 לפברואר 1969, כשנה לאחר העלמה של הצוללת מצא דייג ערבי את מצוף החרום של הדקר על חוף חאן יונס, עיירה דרומית/מערבית לעזה. כמו לכל צוללת גם לדקר היו 2 מצופי חרום, האחד בחרטום והשני בירכתיים. המצופים כלואים בכעין כלובים מתחת לסיפון אך מחוץ לגוף הלחץ. 2 דלתות עץ מונעות מהמצופים להשתחרר בעת צלילה. המצופים קשורים לצוללת בכבל מתכת באורך של 200 מטר. את דלתות העץ ניתן לפתוח מתוך הצוללת במקרה חרום שבו הצוללת אינה מסוגלת לעלות אל פני המים בכוחות עצמה. במקרה כזה, הצוות משחרר את המצופים והם עולים לפני המים ומשדרים במשך 48 שעות קריאת מצוקה.
חלק קטן של הכבל באורך של 65 ס"מ עדיין היה מחובר למצוף. מדענים ומומחים בדקו את המצוף וקבעו כי הוא היה מחובר לצוללת לאורכה של השנה שחלפה, עד שניתק סופית. על פי הצמחיה והחי שנתגלו על המצוף, נקבע כי הדקר מצויה בעומק רדוד יחסית של בין 150 ל- 350 מטרים, ושהיא סטתה מנתיבה בכ -50 עד 70 מיילים ימיים

מצוף החרום של הדקר המוצג כיום במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה

כיום, לאחר מציאתה של הדקר ברור כי המסקנות שהתקבלו מחקר המצוף היו מוטעות והובילו את המחפשים למקומות הלא נכונים. הדקר מעולם לא סטתה מנתיבה אפילו לא במייל אחד. שבריה אינם מצויים במים רדודים יחסית אלא בעומק של כ-3 ק"מ, באחד האזורים העמוקים ביותר של הים התיכון. המצוף לא היה מחובר לצוללת במהלך השנה הראשונה לאסון, אלא ניתק ממנה זמן קצר לאחר התאונה, ונסחף במשך שנה עד שהגיע אל חופי חאן יונס. אין להוציא מכלל אפשרות שתחנת הרדיו בניקוסיה אכן שמעה שידור ממצוף החרום של הדקר, אך כשלה באיתור מיקומו.

לאחר 25 מבצעי חיפוש עקרים, החליט מפקד חיל הים האלוף אלכס טל, לפזר את וועדת החיפושים ולמנות וועדה חדשה. בראשה של וועדה זו מונה לעמוד קצין צוללות וותיק, תת-אלוף(מיל.)גדעון רז.
כל נסיונות החיפוש הקודמים התרכזו באזורים רדודים יחסית, בהתאם למסקנות המוטעות שנתקבלו מחקר המצוף. הפעם הוחלט לנסות גישה חדשה לגמרי. בשלושת העשורים שחלפו מאז טביעת הדקר חלו הן שינויים טכנולוגיים עצומים והן נאסף מידע רב נוסף במדע המעמקים. גילויה של הטיטניק בשנת 1985, נתן דחיפה אדירה לכל נושא הגילוי במעמקים ותקציבים רבים הועמדו לרשות חוקרי המצולות. יחד עם זאת לרשות החוקרים הועמד מידע חדש שנאסף באמצעים חדישים, כולל שימוש בלווינים לגבי כיווני הזרמים בים התיכון. בהתייעצות עם מומחים אמריקאיים הוחלט לרכז את החיפושים לאורך נתיבה המתוכנן של הדקר, לא הרחק מהיכן ששידרה בפעם האחרונה.

תת-אלוף (מיל) גדעון רז	ראש המשלחת טום דטויילר

הנספח הימי בשגרירות ישראל בוושינגטון חתם על הסכם עם חברת נאוטיקוס לחקר המעמקים. חברה בעלת ניסיון רב שלזכותה גילוי ומציאה של ספינות טרופות רבות. טום דטויילר מונה כראש המשלחת, נאוטיקוס שכרה 2 אניות קפריסאיות לצורך החיפושים ובסוף אפריל 1999 יצאה משלחת החיפושים ה-26 לדרכה.

ב-9 למאי הגיעו 2 הספינות לאזור החיפושים. אזור החיפושים הוגדר כמלבן שאורכו כ-60 מיילים ימיים(כ-100 ק"מ) ורוחבו כ-8 מייל (14 ק"מ). בתוכו של המלבן נקבעו 16 מסלולי חיפוש מקבילים. סריקת הקרקעית באמצעות סונאר מחייבת מהירות של לא יותר מ-2 קשר. (בערך 3 קמ"ש לשעה) . כדי לסרוק אחד ממסלולי החיפוש בקצב זה, נדרשות בין 30 ל-40 שעות.
המחפשים השתמשו בסונאר המשוכלל AMS-60 וברובוט הצילום Remora 6000 , מינשא מצלמות תמונה ומסרטות וידאו מונחה מרחוק.

2 הספינות הקפריסאיות שנשכרו לצורך החיפושים. הפלייניג אנטרפרייז נשאה את ציוד הסונאר ואילו הארגונאוט את רובוט הצילום (ROV)

רובוט הצילום Remora 6000. מנשא מונחה מרחוק של מצלמות וידאו ומצלמות תמונה. הרובוט שימש לבדיקה ואישור נתוני הסונאר

AMS-60 מערכת הסונאר לסריקת קרקעית הים. נאוטיקוס שכרה את המכשיר מחברת וויליאמסון ובאמצעותו בוצעה סריקת הקרקעית במשך 24 שעות ביממה

בערב ה-24 למאי דיווח הסונאר על מציאותו של גוף גדול המונח על הקרקעית. (יש לציין כי במהלך החיפושים נתגלו עשרות ואפילו מאות גופים שונים על הקרקעית). על המרקע התגלה כתם שחור גדול ומסביבו כמות גדולה של נקודות קטנות יותר. טום דטויילר הורה להוריד למטה את רובוט הצילום, כדי להביט מקרוב על הגוף שהתגלה בסונאר. בשל מזג אוויר גרוע ששרר באזור, נדחתה הסריקה הוויזואלית בשלושה ימים. ביום שישי ה-28 למאי בשעה שבע בבוקר החל הרובוט בדרכו בת הארבע שעות לקרקעית הים. כאשר הגיע לאתר והחל לשדר תמונות לספינה שממעל, לא נותר מקום לספק כי מדובר בשרידיה של צוללת. הצוללת מונחת על השידרית, חרטומה מופנה לכיוון צפון-מערב. הגשר נקרע מגוף הצוללת ומונח על צידו, כאשר חלקו הקדמי ניתק לחלוטין ומצוי במרחק של 230 מטר הרחק מהגוף המרכזי. ירכתי הצוללת עם המדחפים וההגאים האחוריים נפרדו מהצוללת והם מונחים לא הרחק מגוף הצוללת.

מפקדת חיל הים בתל-אביב עודכנה מיד בהתפתחויות. כיוון שקרקעיתו של הים התיכון זרועה בשברי צוללות גרמניות, איטלקיות ובריטיות מימי מלחמת העולם השניה, שוגר צוות של 3 מפקדי שייטת הצוללות בעבר לאתר הגילוי. על גבי ספינת טילים מהירה יצאו תת-אלוף גדעון רז, אלוף משנה דורון עמיר ואלוף משנה מיקי קיסרי לזהות את הצוללת. השלושה בחנו ביסודיות את הממצאים והגיעו מיד למסקנה כי מדובר בשרידיה של הצוללת דקר. ביום שישי בערב, בשעה 8 בערב פתחו כל מהדורות החדשות ברדיו ובטלויזיה את בשידור הידיעה המרעישה. ידיעה ששיגרה גל של צמרמורת בגופה של האומה.

הצוללת דקר נמצאה

בעומק של 2,900 מטר ובמרחק של כ-500 ק"מ מחופי ישראל נתגלתה הצוללת האבודה דקר