הגורל האכזר רצה שאכתוב זכרונות על אורי
אורי היה הבן השלישי מתוך ארבעה בנים,
אבל מלבד זאת היה בו
משהו מיוחד. מגיל צעיר היה
"שייך" לחברים יותר מאשר לבית.
כבר מגיל 3 גילה עצמאות, היה ראש קבוצה
בכל משחק ומעשה
קונדס והיה תמיד עסוק עד כי אף לארוחות
לא היה לו זמן. היה
נוהג לומר "החברה מחכים!".
בגיל בית הספר, תיכנן לעיתים קרובות עם
חבריו תוכניות
שהסתיימו בבריחה מן השיעורים, כאשר
חקרתי אותו לסיבות
בריחותיו ענה כי בניית
"קרטינג" היא ענין הדורש זמן...
כאשר התחיל ללמוד במגמת מכונאות של בית
הספר הימי
מבואות-ים התברר, כי היה ברשותו ידע
בלתי מבוטל בתחום זה.
במשך שירותו בצוללות הכירוהו כמכונאי
מלידה, ה"מאכער" של
הצוללות בפי חבריו.
כאשר היה חוזר לחופשות, מעולם לא היה לו
זמן לשבת בחיק
המשפחה. הבילוי במחיצת החברים קדם לכל
דבר אחר.
כאשר סיפר לי בפעם הראשונה כי עמד בכל המבחנים
ויסע
לחו"ל להמשך האימונים – נעשה לי קר
ואמרתי "למה לך כל
זה?" תשובתו היתה – אם משהו חייב
לקרות, אז גם בבית זה יקרה".
הוא היה כל כך בטוח בדרכו, ותיכנן דברים
כה רבים לעתיד, עד
כי אינני יכולה להשלים עם העובדה שאורי
לא יחזור מחו"ל כפי
שהבטיח. אני עדיין מחכה למכתבים שאינם
מגיעים, ונדמה לי
שאני שומעת את צעדיו העולים במדרגות,
אבל כל ציפייה
מסתיימת באכזבה.
נכחתי ברגעיו האחרונים של אורי, אני
רואה את שמו החרוט
באבן, אבל בשבילי אורי חי ואני מחכה
שיבוא.
אמא