יום
רביעי 9.6.77
אורי הר-זהב
ז"ל.
את אורי פגשתי
לראשונה בטיולית שהובילה אותנו לגיבוש באחד
מבסיסי
חיל-הים. עשינו את דרכנו לגיבוש נרגשים, מלאי צפיות,
ובמידת מה
חוששים מן המצפה לנו, שכן בגיבוש צריכים היינו
להוכיח את עצם
היותנו מסוגלים להתמזג בחברה ולפעול יחד
כצוות מלוכד
אף בשעות הקשות ביותר. אורי, נתגלה בגיבוש
כדמות מופלאה,
כל אימת שפגשתי בו היה עליז, נכון לעזור
ובשעה שמי
מאיתנו התקשה או התעייף, מיד היה אורי ממהר
להטות שכם
לעזור, ולעודד. שעותינו הקשות ביותר הן המהוות
את שעות המבחן
ובו למדים אנו להכיר את חברנו הטובים
והאמיתיים. כך
אמנם התגלה אורי בגיבוש. הגיבוש מסתיים,
נפרדים עקב
דחיית ששרות, מבטיחים לקפוץ לבקר, לכתוב ולטלפן
ואמנם בהגיע
ראש השנה מבין מבול הברכות לשנה הטובה, לא
נעדרה הברכה
אותה שלח אורי וזאת חרף העובדה שהכרתנו
הסתכמה עד אז
בשבוע אחד בלבד.
נפגשנו שוב
בבסיס הקליטה והמיון והפעם לתקופה ארוכה יותר.
שוב שעות קשות
של טירונות, אימונים מפרכים ואורי שמונה
כחניך תורן
שוב עוזר, מעודד ושופע מרץ, הוא נתגלה בתפקידו זה
כבעל כושר
מנהיגות ויכולת ליכוד. כך היה גם עת עברנו אמוני
צוללן. אורי
הפעיל, בלט ביחוד שעה שעשינו דרכנו במסעות
הקשים ולפתע
מסתבר כי היו חברים לו בכל פינה. תמיד היה נכון
לסייע
בלימודים להבהיר דברים לא מובנים ולבסוף אף לסייע
בארגון מסיבת
הסיום.
שוב נפרדים,
אורי פונה לקורס מכונה אך הקשר נמשך והנה מגיע
היום, אורי
יוצא לחו"ל ואנו הנותרים בארץ זוכים לקבל ממנו
מכתבים עליזים
גדושים בספורים על הנעשה בחו"ל, כאילו רצה
לשתפנו
בחוויותיו על מנת שלא נחמיץ גם אנו הנאות אלו. אנחנו
נותרנו מחכים
ליום בו ישובו החבר'ה מחו"ל ונוכל לשוחח עמם
כבעבר פנים אל
פנים.
לפי המכתבים
אותם קבלנו נודע לנו כי אורי נודע כשם דבר
בתפקידו כאיש
צוות וכי כישוריו הרבים ותחום ידיעותיו הנרחב
עשוהו לטוב
ביותר, לרגע לא חשב איש מאתנו אחרת. והוא
כהרגלו מסייע,
קולט בצמא תורה אותה כה אהב, ואף מסבירה
לותיקים
והמנוסים ממנו.
לעולם לא אשכח
את היום בו נתבשרנו כי אורי נפצע. היינו
המומים ובלב
כולנו פיעמה התקוה כי אורי יתגבר על פציעתו
וישוב אלינו,
כשם שהתגבר בכל אותם המצבים הקשים שידענו
יחד. אלא
שתקוותנו הושמה לאל... אורי נפטר ואנו שכלנו את
הטוב והיקר
שבחברנו, אך בליבנו פנימה יוסיף אורי לחיות עליז,
מסייע
ומעודד...
מחברך
ליחידה ולקורס
משה דביר